90 מיליון דולר, קארי

מוסף השבת של ״ישראל היום״, 25 בינואר, 2018

אחרי ש”סקס והעיר הגדולה” הפכה אותה לאחת השחקניות העשירות בתעשייה, שרה ג’סיקה פרקר מנסה לזכות מחדש באהבת הקהל בסדרה “גירושים” • מה הסיכוי שהיא תצליח?

שרה ג’סיקה פרקר גרה בקושי 50 מטרים, קו אווירי, מהבית הניו־יורקי שבו חיה קארי בראדשו ב”סקס והעיר הגדולה”. כוהנת הדייטים הטלוויזיונית, שאותה החלה פרקר לגלם לפני 20 שנה, הסתפקה בדירה שכורה בווילג’, אבל פרקר, שהפכה בזכותה לכוכבת על, יכולה להרשות לעצמה בית רחב ידיים באחד האזורים הכי יקרים בתפוח הגדול.

“זה משעשע, אני עוברת ליד הבית ההוא מדי יום ביומו”, סיפרה בעבר. אולי בדרך ל”מגנוליה”, מאפיית הקאפקייקס הממוקמת ממש בפינה, שהפכה לאתר תיירות בעקבות הפרסום שקיבלה בסדרה האייקונית. 

זאת אולי אשליה, אבל נראה שהמרחק בין פרקר לקארי נשאר קטן במיוחד (לדברי השחקנית, עדיין פונים אליה בבקשה לעצות בנושאי דייטים). השמלה המאוד־סגולה של פרקר, אני מוכן להישבע, נושאת תווית של בית אופנה ידוע ותג מחיר תואם. העקבים אכן גבוהים, וקומתה של פרקר אמנם נמוכה. על יד ימינה מתנוססים כמה צמידים ושרשראות ברישול מוקפד. בתיק המעצבים שלה תחוב ספר קריאה שלא הצלחתי לפענח את כותרתו. 

גם בטון ובסגנון יש משל קארי: פרקר אינטליגנטית, מהורהרת, קושרת באלגנטיות בין האישי והכללי, וגם נעימה, ידידותית, עניינית, מקצועית לעילא. “אני שרה ג’סיקה”, היא לוחצת את ידי בחום, בפגישתנו בחדר הישיבות במשרדים נודפי החן ההסתדרותי של HBO. מן הסתם, זו דרכה המנומסת לוודא שלא אתפתה לקרוא לה סתם “שרה”.

•  •  •

לפרקר (52) יש שוב תוכנית טלוויזיה ב־HBO, ושוב זו קומדיה שבמרכזה ארבע דמויות שמנסות למצוא את דרכן במבוך האימתני של מערכות יחסים, סקס, קריירה וחברות. “גירושים”, שהעונה השנייה שלה עלתה בישראל (וזמינה בהוט VOD, ביס VOD ובסלקום TV), נוצרה בידי שרון הורגן, שעמדה מאחורי “קטסטרופה” המצוינת מבית אמזון. פרקר, שגם משמשת מפיקה בפועל של הסדרה, מגלמת בה את פרנסס, שלאחר 20 שנות נישואים, שני ילדים ורומן עם פרופסור מעניין למחצה, מבינה שנמאס לה. היא מנמקת לרוברט בעלה (תומאס היידן צ’רץ’, שהיה מועמד לאוסקר לשחקן משנה על “דרכים צדדיות”): “אני רוצה להציל את החיים שלי כל עוד אכפת לי מהם”.

אבל “גירושים” רחוקה מ”סקס והעיר” כמרחק נסיעת 45 הדקות ברכבת ממנהטן להאסטינגס און הדסון, הפרוור האמיד של ניו יורק שמהווה הפעם את הרקע לעלילה. את הקלילות המתוחכמת של “סקס” מחליפה כאן תחושת מחנק ואפילה עם פוטנציאל דרמטי וקומי ניכר. יש ב”גירושים” סצנות שנראות כאילו נועדו להפגין את הניגודים בין שתי דמויותיה של פרקר: פרנסס, למשל, עוזבת בשאט נפש קבלת פנים נוצצת בניו יורק – מעמד שהיה לחם חוקה של קארי בראדשו. אבל גם אם הסדרה אינה חדשנית ומהוקצעת כמו “סקס והעיר”, יש בה עומק ותעוזה: לוקח זמן להפנים, אבל ההורים לא מנהלים את חייהם סביב הילדים. זאת סדרה על אנשים שיש להם ילדים, לא על משפחות. 

בעונה הראשונה פרנסס ורוברט מתגרשים. בעונה הנוכחית, לאחר שעורכי הדין ריפדו את כיסם, ולאחר שינויים בצוות ההפקה, השניים מחפשים לעצמם דרך חדשה. פרנסס פותחת גלריה, בשותפות עם דיאן (מולי שאנון), החברה המשוגעת שיש לה עודף כסף וזמן פנוי, ומחפשת אותנטיות כנגד הזיוף נפוח הערך שמגיע מהעיר הגדולה. 

רוברט, מצידו, עזב קריירה בפיננסים אחרי שגילה את ייעודו כשיפוצניק, ובלי להתאמץ נופלת לחיקו חברה ושותפה עסקית נבונה ונאה – אך עם כריזמה של פטרוזיליה. את הרביעייה משלימה דאלאס (טליה בלסם, שגילמה את מונה ב”מד מן”), החברה הפסיכולוגית השקולה. “זאת עונה של תקווה”, אומרת פרקר. 

את נשואה לאותו גבר כבר 21 שנה, ואת הכי מזוהה עם הכמיהה לזוגיות. למה בחרת דווקא בסדרה על גירושים?

“אני מאוד מתעניינת בקונספט של נישואים. בעבר ראיתי על המסך טיפול בנושאי נישואים באמצעות הומור ורומנטיקה. אבל לא הבחנתי, לא בקולנוע ולא בטלוויזיה, בסקרנות לחקור את הנישואים כשהם הופכים לקשים, מאתגרים, ברוטליים, לא נעימים. ידעתי של־HBO תהיה פתיחות לסיפורים כאלה.

“אמנם הסיפור של פרנסס הוא לא הסיפור האישי שלי, אבל זה סיפור שהייתי עדה לו אצל חברים ואנשים שיקרים לי. אנשים מתגרשים סביבנו כל הזמן, חלקם עושים זאת בהצלחה, חלקם בצורה הרסנית. חלק יוצאים מזה עם אהבה וכבוד הדדי, וחלק חווים התרסקות של המשפחה והילדים. הייתי סקרנית לראות איך זה קורה, למה זה קורה וכיצד מתאוששים לאחר מכן”.

את מאמינה שבני זוג יכולים להישאר חברים לאחר שהתגרשו?

“אני מאמינה במה שעיניי רואות. ראיתי אנשים עם גישה מאוד מתקדמת, כששני הצדדים מתכנסים לחגוג יחד חגים וימי הולדת בצורה מתורבתת. אבל גם ראיתי ריחוק ומשפחות שנהרסו. לאנשים שונים יש חוויות שונות”.

מאז 1997 נשואה פרקר לשחקן מתיו ברודריק, שגילם את המבריזן האולטימטיבי פריס ביולר בסרט הנעורים “שמתי ברז למורה” (1986). מאז התבגר והפך לשחקן מוערך על הבמה ועל המסך. ברודריק מצויד במראה, בבלורית ובדעות פוליטיות של אינטלקטואל עם משקפיים עגולים, השקפת עולם סקפטית וסלידה מדת ממוסדת. לא לחינם סיפרה פרקר בעבר שבעלה, שגדל לאם יהודייה ולאב קתולי, נטע בה קורטוב של ציניות. 

לשידוך ביניהם היה אחראי אחיה טובי, ששיחק בהצגה שברודריק ביים. השניים התחתנו שנה לפני עליית “סקס והעיר”, בטקס אזרחי שנערך בבית הכנסת ההיסטורי שבלואר איסט סייד במנהטן. בהצהרה אופנתית לבשו השניים בגדים שחורים דווקא. את הטקס ניהלה אחותו של ברודריק, שהיא כמרה בכנסייה אפיסקופלית בניו ג’רזי. 

אם יתמזל מזלכם, תוכלו לחזות בזוג המתוקשר משוטט בחוצות ניו יורק: ברודריק נוסע ברכבת התחתית כאחד האדם, ופרקר מזמינה בוריטו ברשת המזון המהיר המקסיקני “צ’יפוטלה” ונותנת טיפ נאה גם כשלא צריך. היא נוהגת באורך רוח במבקשי סלפי למיניהם, וגם במעצבי אופנה מתלמדים שמתעקשים להעניק לה את פאר יצירתם. היא גם חובבת מציאות רוויות בנוסטלגיה ובפוטנציאל עיצובי, ולא פעם נראתה נוברת בערימות פיצ’פקס מיד שנייה או שלישית בצידי המדרכות, ואפילו סוחבת כיור ישן במונית הביתה. 

ב־2002, לאחר תחילת צילומי העונה החמישית של “סקס והעיר”, שלחה פרקר את העוזרת האישית שלה לקנות ערכת היריון, וגילתה שהיא עומדת להפוך לאמא. זוויות צילום יצירתיות במיוחד סחטו עוד כמה חודשי חסד לקארי, אבל העונה ההיא קוצרה לשמונה פרקים בלבד. בנה, ג’יימס ווילקי, כבר בן 15. והוא נקרא על שם הסופר האנגלי בן המאה ה־19 ווילקי קולינס, שפרקר ובעלה אוהבים במיוחד. בני הזוג מגדלים גם תאומות לא זהות בנות 8, מריון וטביתה, שבאו לעולם בעזרת פונדקאית. לפי פרסומים, הילדים נשלחים לבתי ספר ציבוריים ולא פרטיים, “כדי שלא יתקלקלו ויהפכו למפונקים”. 

•  •  •

המשפחה היא מוטיב חוזר בראיונות שהעניקה פרקר לאורך השנים, והוא זולג בטבעיות גם לראיון הנוכחי, כשהיא מצהירה בפניי שהמכנה המשותף היחיד בינה לבין פרנסס הוא ש”שתינו אימהות”. 

משפחת ברודריק־פרקר המאושרת, שלא יכולה לצאת לקניות בלי תיעוד אוטומטי בצהובונים, גרה בגריניץ’ וילג’. את ביתם הקודם בשכונה הם מכרו תמורת 18 מיליון דולר, ורכשו במקומו בית כפול מידות שעלה 34.5 מיליון דולר. 

פרקר נולדה ב־1965 בעיירה באוהיו, ילדה רביעית לסטיב פרקר, עיתונאי יהודי שהיה איש עסקים לעת מצוא, ולברברה, מורה ביסודי. סבה היגר מהשטעטל, איפה שהוא בין רוסיה לפולין. בתחנת ההגירה באליס איילנד הוא מסר את שם משפחתו (“בר כהן” או “ברקהן”), אך הפקיד חסר הסבלנות שמע “פרקן” – וחשב של”פרקר” יהיה צליל אמריקני. תוכנית טלוויזיה שעוזרת לסלבריטיז להתחקות אחרי אילן היוחסין שלהם חשפה גם סבתא סופר־רבתא שסומנה בציד המכשפות המפורסם בסיילם, מסצ’וסטס, ב־1692.  

הוריה של פרקר התגרשו כשעדיין היתה בחיתוליה. אמה נישאה מחדש לשחקן עם בעיות תעסוקה, ולזוג נולדו עוד ארבעה ילדים. המשפחה המורחבת עברה תחילה לסינסינטי, אחר כך לניו יורק (בין השאר, כדי לתמוך בקריירה של הבת המוכשרת) ולבסוף לניו ג’רזי. זאת היתה משפחה קשת יום, והחשמל נותק כשהחשבונות לא שולמו. פרקר העידה על עצמה בעבר ש”כילדה שקיבלה ארוחות חינם בבית הספר בסינסינטי, לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי אי פעם ברשימת העשירים של המגזין ‘פורבס'”. 

אבל האם רבת התושייה, עם אובססיה לתרבות וכמיהה לסצנה הניו־יורקית, דאגה שילדיה ייחשפו לעושר שמציעה העיר הגדולה. המסר חלחל היטב, ושלושה מהאחים ועוד אחות אחת מצאו את עתידם בעסקי השעשועים. האח פפין מכהן כראש בית ספר למשחק בניו יורק. היום מתגוררת האם ברברה בבית נחמד בטינאק, ניו ג’רזי, ומארחת את המשפחה המורחבת לפיקניק בסופי שבוע. שרה ג’סיקה מביאה תמיד עוף. 

כבר בגיל 9 הופיעה בסרט הטלוויזיה “מוכרת הגפרורים הקטנה”. אחר כך השתתפה במחזה “The Innocents” של וויליאם ארצ’יבלד, וגילמה את היתומה המפורסמת במחזמר “אנני” בברודוויי. היא למדה בלט ובתיכון לאמנויות, והקריירה שלה המשיכה לתפקידים לא משני גורל בסרט הפולחן “פוטלוס” (1984) ובקומדיה המוערכת “סיפורי אל.איי” (1991). לנוכחות של ממש היא זכתה ב”ירח דבש בלאס-וגאס” (1992) וב”אד ווד” (1994). 

לדיבור החופשי על מין ב”סקס והעיר” וב”גירושים” קדמה גם הופעה חביבה ב”שלום סומסום”, הפקה ישראלית־אמריקנית שלימדה מושגי יסוד ביהדות. זה קרה ב־1991, כשפרקר החליפה דאחקות עם קיפי הקיפוד וניהלה מערכת יחסים טעונה עם מוישה אופניק, במטרה להנחיל לדור הצעיר של יהדות אמריקה את הבייסיקס של פסח. 

היא גדלה בבית נטול סממנים דתיים, אבל עם עץ אשוח בסלון, “בשביל האווירה”. בעבר סיפרה שתמיד ראתה את עצמה כיהודייה וחשפה שבעלה, שאותו תיארה כ”סובל מתסביך רדיפה יהודי קלאסי”, טרח להבהיר לה ש”היטלר היה שמח מאוד לקרוא לי יהודייה, ויש בי מספיק דם יהודי כדי להפוך אותי ללא רצויה”. אחת מאחיותיה שומרת מצוות. עוד גילתה שבתחילת הקריירה שלה סירבו ללהק אותה לתפקידים, כי נראתה “יהודייה מדי”. הסירוב הגיע, למרבה האירוניה, דווקא ממפיקים יהודים.

ואז הגיעה “סקס והעיר הגדולה”, שלוותה בהצלחה מסחרית וביקורתית (פרקר עצמה קטפה ארבעה גלובוסי זהב ושני אמי). הסדרה רצה שש עונות, והחל מהרביעית הרוויחה פרקר (ששימשה גם מפיקה בפועל) יותר משלושה מיליון דולר לפרק. היום הונה נאמד ב־90 מיליון דולר.

שני סרטי המשך לסדרה (ב־2008 וב־2010) מתחו את המותג ומילאו אולמות, אך סבלו מביקורות פושרות. לכאורה, הסרט השלישי היה רק עניין של זמן. המימון הובטח והתסריט הושלם, אבל בספטמבר האחרון הודיעה השחקנית קים קטרל (סמנתה) שהיא מוותרת על התענוג, צעד שלווה בשמועות על מתיחות מתמשכת בינה לבין פרקר. היו שטענו שפרקר אף מחפשת לקטרל מחליפה.

“אז יהיה סרט מספר שלוש?” אני שואל אותה בציפייה. “למרבה הצער, לא”, היא חורצת.

הפעם, בניגוד לקארי, את לא מגלמת דמות אהובת קהל, “לייקבל” בשפת המקצוע. זה יותר מאתגר או יותר מהנה?

“כל כך הרבה אנשים שאלו אותי בשנה האחרונה, ‘את לא מודאגת שפרנסס היא לא לייקבל?’ אבל מה אני כבר יכולה לעשות לגבי זה? אני מתעניינת בה, אני אוהבת לשחק אותה, אבל לא תמיד אני מבינה אותה. הבחירות שלה זרות מאוד מבחינתי”.

פרקר עוצרת לרגע, ואז שולפת: “מעניין שאף אחד מעולם לא שאל את ג’יימס גנדולפיני (שגילם את המאפיונר טוני סופרנו בסדרה המפורסמת של HBO) אם הוא חשש שכרוצח הוא עלול לא להיות לייקבל. כשאישה מנהלת רומן, שומעים ‘הממ, האם היא לייקבל?’ אני לא יכולה להיות מודאגת בנוגע לשאלה אם היא כן או לא”.

איך קארי בראדשו היתה משתנה אילו היית מגלמת אותה היום?

“זאת נקודה מעניינת לגבי קארי. אני לא חושבת שאפשר פשוט להעתיק אותה לימינו, התוצאה היתה מרגישה מיושנת. העולם השתנה לגמרי מאז התוכנית ההיא – פוליטית, חברתית וכלכלית, שלא לדבר על השינויים התרבותיים העצומים שחלו. אתם לא יכולים לקחת את אותן ארבע נשים, לשים אותן בעיר ולספר את אותם הסיפורים. היום, למשל, יהיו לכם בקאסט נשים לא לבנות.

“ארבע הנשים ההן שיקפו את תקופתן, אבל כבר בזמנו התעוררו לגביהן שאלות, ובצדק. אנשים אמרו, ‘באיזו עיר הן חיות? זאת לא העיר המגוונת שלנו’. זאת היתה ביקורת מוצדקת”.

•  •  •

בתחילת החודש התאחדה פרקר עם השחקן יו גרנט, שותפה לקומדיה “על הזוג מורגן שמעתם?” (2009), לצורך הענקת פרס בטקס גלובוס הזהב בלוס אנג’לס. הופעותיה הן תמיד הצהרות אופנה, ובשנים האחרונות היא פיתחה קולקציות נעליים ובשמים ומונתה לפרזנטורית של מותג הג’ינס ג’ורדש. 

על השטיח האדום, עטויה בשמלה שחורה של דולצ’ה וגבאנה, היא לא הכזיבה, אלא שהפעם ההצהרה שלה היתה פוליטית: מיטב נשות הוליווד לבשו שחור, כחלק מהקמפיין “Time’s Up” נגד הטרדות מיניות ובקריאה לשוויון בין המינים בתעשיית הבידור ומחוצה לה. 

איך היתה, מבחינתך, האווירה בטקס?

“צריך להפריד בין שני עניינים. מבחינה מסוימת, האווירה היתה כמו תמיד בטקסים האלה. אבל השינוי היה תוצאה של מה שהתרחש לפני שנכנסנו לאולם, מה שקבע את הטון ואת האקלים. נדרשו עוצמה ארגונית ומשמעת כדי להביא את כולם ללבוש שחור ולתמוך בנושא בהתלהבות. האנרגיה הזאת חדרה לאולם, ומובן שהנאומים שיקפו זאת”.

טון הדיבור של פרקר, תמיד נינוח וידידותי, משנה גוון כשהיא מדברת על התוכנית לשוויון “50-50”, שמבקשת לראות יותר נשים בתפקידים הבכירים בתעשיית הבידור. “אני חושבת שזה לא באמת משנה מה קרה בטקס”, נימה של דחיפות ניכרת בקולה. “זה כבר לא העניין, ואולי מעולם לא היה. מה שבאמת מלהיב הוא הדיון הציבורי שמאתגר כמעט כל תחום מקצועי. 

“כיצד אנו מתכוונים להתקדם לעבר שוויון בסביבת העבודה עבור כולם, ולעבר שוויון בשנת 2020 בכל תעשיית הבידור. איך נתייחס לאיגודים מקצועיים אחרי שכוחם הועם לאורך השנים, כיצד ניצור קוד התנהגות חדש לכולם. אלה שאלות גדולות מאוד ומורכבות מאוד, אבל אני לא חושבת שיש אפשרות לסגת לאחור. אני מלאת התלהבות. גלובוס הזהב היה נקודת הזינוק, ועל זה עלינו לדבר עכשיו”.

בטלוויזיה הצגת נשים חזקות שמדברות, חושבות ועושות סקס. איזה יחס קיבלת כשדרשת הטבה בתנאים ובשכר? אנחנו שומעים היום אינסוף סיפורים מקוממים על אי שוויון בין שחקנים ושחקניות באותן הפקות ממש.

“ב־HBO לא נתקלתי בבעיות כלשהן. כשהתחלתי לעבוד עם HBO התרבות שם לא היתה בעייתית”.

היא נדרכת בכיסאה, אוחזת לרגע בשתי ידיה את המושבים ומרפה. ושוב שוקלת מילים וממשיכה: “אני חושבת שהקשיים שאני חוויתי היו עניין של חילופי דורות. ביטלו אותי. התייחסו אלי כאל זוטרה, תמיד שווה פחות. היו לי התנסויות אחרות שהיו לא נעימות, ולפעמים מטרידות מאוד, אבל אלה אינן בנות השוואה לסיפורים ששמעתי על הטרדה ועל ניצול מיניים או להאשמות הפליליות.

“אני שחקנית כבר הרבה מאוד שנים, והייתי בסיטואציות שלא רציתי להיות בהן, אבל אני לא יכולה להשוות אותן לסיפורים ששמעתי”.

מה ממשיך להניע אותך?

“הייתי המפיקה של ‘סקס והעיר הגדולה’, ושל שני סרטי ההמשך, כך שההתנסות הזאת לא חדשה לי. אבל אני עושה גם דברים חדשים. התחלתי, למשל, עסק של בשמים, ויש עוד דברים נוספים שאני מקבלת על עצמי, שבמידה רבה הם קריירה שונה עבורי.

“אני חושבת שזה קורה לכולם. אתגרים מקצועיים הם תמיד מעניינים ומושכים, וקשה להגיד להם לא. תמיד הייתי אדם סקרן. אני אוהבת להיות בסביבתם של אנשים מוכשרים שמצטיינים במה שהם עושים. אם יש לי ההזדמנות ללמוד ממישהו, ליהנות מכיתת אמן, לדוגמה בהוצאה לאור, אעשה זאת – כל עוד אני יכולה להקדיש את הזמן. והכי חשוב: כל עוד המשפחה שלי בריאה ומקבלת תשומת לב ואהבה”.

זה לא פשוט להחזיק בתפקיד כפול של מפיקה ושחקנית ראשית. מה האתגר המרכזי שיש בבחירה כזאת?

“הזמן שזה דורש. אבל זה שווה. צריך לדעת למה נכנסים כשאומרים ‘כן’ לתפקיד. הפקת טלוויזיה היא מחויבות אמיתית, מפני שהעשייה מתרכזת בתקופה קצובה ונלוות לה תחושה של דחיפות. שלב הפוסט־פרודקשן (הכנת המוצר הסופי לאחר הצילומים; י”ס) הוא לחוץ מאוד, והדבר הכי קשה הוא לוודא שמגיעים לקו הגמר”.

בל נשכח את התגמול הכספי שאפשר לקבל מהתפקיד הכפול.

“יחסית לנשים בארה”ב, שמתקיימות משתי משרות רעב בלי להרוויח אגורה, זה אכן לא קשה”.

את שורדת כבר יותר מארבעה עשורים במקצוע. מה סוד ההצלחה שלך?

הבעה של מבוכה ביישנית נמתחת על פניה של פרקר. “בראש שלי אני לא תמיד מצליחה”, היא משיבה לבסוף בהיסוס. 

“סקרנות היא הדרך להתנסויות מספקות, אבל האם הן נחשבות הצלחה? את זה אנשים אחרים צריכים לקבוע, מפני שהגרסה שלי להצלחה עשויה להיות שונה משל אחרים. מבחינתי, הצלחה היא התנסות, הדברים שהיא מביאה, המשמעות שלה, כיצד היא מוסיפה ערך לחיים. זה דבר שהוא מעבר לכסף ולהכרה ציבורית”.

ואז מגיע החיוך הרחב המפורסם שלה: “לפחות זה מה שאני אומרת לילדים שלי”.